בעקבות השבעה באוקטובר

ימים שקשה בהם לנשום.

אתמול יצאתי ליום של נשימה

לא התעדכנתי במה שקורה, לא בעיתונות, לא נכנסתי לפייס. הייתי בענייני.

ילדים. טיול עם הכלבה. סדנת כתיבה שלימדתי. ארוחת צהריים שהכנתי. טלפונים שהייתי צריכה לעשות. עוד טיול עם הכלבה לפגוש את השקיעה רגע לפני היעלמה. ואז חברה שפגשתי בשביל אל הים, שולחת אלי מבט, יום כל כך קשה אה? ואני, מייד מבינה, ששעות הבועה שלי נגמרו, זמן השפיות לרגע שלי תם. כמו שעון חול שמישהו הפך רגע לפני שהייתי מוכנה לכך. תשעה חיילים שנהרגו אתמול. עזה עולה בלהבות. החטופים נמקים וכל יום מגיעה ידיעה על חטוף נוסף שנרצח בשבי.

באיזו זכות בכלל לקחתי לעצמי יום שלם כמעט ללא דריסת רגל למציאות?

מלחמה כואבת איומה בלתי אפשרית, ואני הולכת לי בשביל אל הים עם הכלבה לראות שקיעה.

כשמגיעה אלי השאלה מה אני רוצה לומר לנוכח מה שמתחולל, לנוכח השבר הבלתי נתפס הזה, מה מקומי, איזה מלים אני רוצה להביא , כנראה שהתשובה שלי תהיה השביל הזה אל הים, השביל המוקף בשדות ירוקים אחרי הגשם, ושמש שצובעת את העננים בגוונים מופלאים של ורוד וכתום. אני רוצה להביא ציטוט מתוך רשימה לעיתון שכתבה לאה גולדברג בשנת 1939, תחילתה של מלחמת העולם השנייה, כשהנאציזם כבר מטיל את אימתו לכל עבר, וזוהי מעין תשובה לשאלה המרחפת מלמעלה המופנית לכאורה למשוררת "מתי תתחילי לכתוב שירי מלחמה?"

הקטע הזה, שהינו חלק מרשימה שלמה, מסמן לי את קריאת הכיוון שלי בתוך הימים האלה. אין כאן עבורי אמירה כוללת על תפקידו של איש הרוח בימי מלחמה, אלא רק קריאת כיוון אישית אליי. כמו מצפן פרטי שלאה גולדברג שולחת לי אי שם משנות הארבעים של המאה הקודמת.

כך אני עושה בימים אלה. מוצאת את החסד והיופי. מתעקשת למצוא אותם. מתעקשת להיות בקשר איתם. אולי זה גם ממקום מאד הישרדותי, שמרגיש שללא זה, פשוט לא אצליח לנשום בתוך המחנק הנורא שקוראים לו כרגע המציאות שלנו, אבל אני מאמינה שזו גם באמת בחירה שעשיתי ברגע מסויים בתוך התקופה הזו. ברגע מסויים בו הבנתי שהיכולת שלי לראות את הטוב שבאדם, ואת היפה שבחיים היא בחירה ערכית ועקרונית למול העולם האלים והאכזר שסחף אותנו לתוכו בשבעה באוקטובר. כפי שאתי הילסום, הסופרת ההולנדית שחוותה על גופה את מוראות השואה, כותבת ביומניה: "הרי קיימת גם המציאות של הרקפת הקטנה הורודה האדומה, ושל האופק הרחב, המצוי מעבר למהומה ולמבוכה של זמננו"

אז בין ידיעה לידיעה, ובין רעש מטוסים מלמעלה לבשורות העצובות שמתקיפות אותנו מכל עבר, אני משתדלת לקחת לעצמי מדי יום זמן לחיבור אל הטוב והיפה. והשירה במובן הזה, היא נחמה מאד גדולה עבורי בתקופה הזו. אני קוראת שירה ועוד שירה ועוד. כזו שנכתבה מזמן וכזו שנכתבה לאחרונה, והפלא הזה שמלים שנכתבו בזמן אחר בעקבות אירועים אחרים, בכל זאת מצליחות לדייק ולהביא ולו לרגע מזור ונחמה לנפש, הפלא הזה רק ממחיש לי ביתר שאת כמה חשובות שירה וספרות יכולות להיות, וכמה ברגעים בהם הקרקע נשמטת תחת רגלינו, הרוח מקבלת משנה תוקף ומקום.